פעם ראשונה באתר? צור חשבון

חזרה
  • עברית

למה אנחנו לא מאמינים למשבר האקלים

תאריך פרסום: 14/01/2020

ג'ונתן ספרן פויר

הראיון התפרסם בעיתון "הארץ דהמרקר" בתאריך 18.12.19

הקטסטרופה מתקרבת בצעדי ענק, אבל אנחנו מסרבים להאמין. כיצד זה ייתכן?

אנחנו מקשיבים למדעני האקלים. אנחנו לא חושבים שהם משקרים. אנחנו מבינים שאנחנו צועדים לעבר אסון, אבל לא מסוגלים באמת להפנים. בספרו החדש מנסה ג'ונתן ספרן פויר להבין מה גורם לתגובה הפושרת שלנו מול מצב החירום שנקלענו אליו.

ראיון / לימור אלוף

מדעני העולם שבים ומזהירים אותנו מפני כאוס אקלימי, ואכן דוח תקציב הפחמן הגלובלי 2019, שיצא בתחילת החודש, מוכיח כי אנחנו בדרך לשם. לא רק שהתעלמנו, אלא אף זילזלנו באזהרות. לא זו בלבד שלא האטנו את פליטות גזי החממה בעשור האחרון, אלא שהאצנו את פליטתם. גם כישלון ועדת האו״ם לשינוי האקלים COP25 להניע את מדינות העולם לעשייה שאפתנית מעיד על הפער בין המקום שבו אנו נמצאים לבין המקום שבו אנו צריכים ורוצים להיות. המדענים קוראים למדינות להכפיל פי שלושה את מאמציהן כדי שההתחממות לא תעבור את 2 מעלות הצלזיוס ולכפול אותם פי חמישה אם היעד הוא מעלה וחצי צלסיוס. אך המנהיגות העולמית בוחרת לשפוך הרבה מילים על הצורך בטרנספורמציה, אך אינה מעזה להחריד מרבצו את הסטטוס־קוו.

אנחנו, שרק רוצים לחזור אל החרדות הישנות והמוכרות לנו, נמצאים בתווך, בין המדענים המרימים דגל אדום ותובעים מהפכה, לבין הפוליטיקאים הבוחרים בעיוורון. כשעינינו מרפרפות על פני החדשות אודות מצב החירום האקלימי, הן רואות, ובצדק, מציאות קודרת עד מסויטת מתקרבת לעברנו. אך רובנו בוחרים לדפדף על פני הסיפא, המופיע לצד כל אזהרה, זה האומר כי יש לנו סיכוי מסוים למנוע התמוטטות מוחלטת, אם נבחר בשינוי אגרסיבי ודרמטי ונבצע אותו עד שנת 2030. 

מי שכן בחר להתקרב לאימה ההיצ׳קוקית בת־זמננו הזו, ורואה בהתמודדות עמה את המבחן המוסרי המוחלט למין האנושי, הוא הסופר היהודי־אמריקאי ג׳ונתן ספרן פויר, בספרו החדש "אנחנו האקלים". זהו ספר העיון השני של פויר, היוצא כעשור לאחר צאת ספרו הקודם "לאכול בעלי חיים". אחרי שבספרו הקודם הוא בחר להישיר מבט לזוועת תעשיית בעלי־החיים, להציג אותה על רצחנותה השיטתית, ולהציב בפנינו את תמונת ההתעללות המלאה העומדת מאחורי תאוות הבשרים שלנו, הוא יוצא בספר החדש לסיבוב חסר חמלה נוסף. חמוש בדוחות מדעני האקלים של האו"ם שדורשים מאיתנו שינויים חסרי תקדים, ובעט נוטף העצבות של מי שיודע שאנחנו לא עושים את מה שנדרש, מחלץ פויר את נושא האקלים מגטו השיח הסביבתי ומטיח אותו על שולחן האוכל שלנו.

יש קשר הדוק בין הדברים. הבחירה שלנו לשים על הצלחת מוצרים מן החי — בשר, חלב וביצים — דנה אותנו ואת ילדינו לגיהנום אקלימי. היא תורמת, כך הוא כותב, לנתח הנע בין 14% ל–51% מפליטות גזי החממה. אולם השירות הגדול ביותר שעושה פויר אינו בהצעה, מחויבת המציאות, לשנות את התזונה שלנו, כי אם בפרימת הסבך הרגשי של תגובתנו אל מול מצב החירום האקלימי. נפגשנו לראיון במשרדי ההוצאה לאור Editions de L’Olivier ברובע מונפראנס, בפריז.

אתה כותב כי עבור רוב האנשים אסון האקלים, האיום הגדול ביותר על המין האנושי, אינו סיפור טוב, כי הוא אינו מצליח ליצור אצלנו עניין. אתה מצטט את העיתונאי אוליבר ברקמן מ"גרדיאן" שכתב "אילו התכנסה כת של פסיכולוגים מרושעים בבסיס תת־ימי חשאי כדי לרקוח משבר שהאנושות תהיה חסרת אונים להתמודד עמו, הם לא היו מעלים בידיהם דבר מוצלח יותר מאשר משבר האקלים". מדוע?

"יש פה בעיה של storytelling, שאני לא בטוח שהיא פתירה. לסיפור יש כוח רב בתרבות שלנו — סיפורים טובים הופכים להיסטוריה. אבל למשבר האקלים, האיום העיקרי על המין האנושי, אין מאפיינים של סיפור מעניין. זה סיפור מופשט, אקלקטי, אטי, אין לו עלילה מגובשת, אין בו אויב אחד. מדובר בסיפור נעדר דמויות ורגעים אייקוניים. אין זה אירוע דרמטי, אלא תהליך דינמי שמשתנה ומחמיר לאורך הזמן. יש תחושה שהוא מתרחש אי־שם, במקום אחר, בזמן אחר, למישהו אחר. מתיש אותנו לחשוב על המורכבות שלו, שאותה אנחנו לא מבינים עד הסוף, וקשה לנו לספר אותו באופן מרתק. אף על פי שאני יודע שיערות האמזונס בוערים, שיש שריפות בקליפורניה, שכיפות הקרח נמסות, שמתחוללים אירועי אקלים קיצוניים שגוררים אחריהם הצפות, בצורות, רעב ותנאים שיביאו להגירה של מאות מיליוני פליטים, יש לי קושי לחבר את הכל לסיפור אחד ולחוות את זה במצטבר. רובנו נתקשה להסביר איך הבחירות שלנו, כחברה וכפרטים, תורמות להגברת מהירות סופות הוריקן או יוצרות תנאים שהופכים בחורף את שיקגו לקרה יותר מאנטארקטיקה. אי ההצלחה שלנו לתאר את משבר כדור הארץ באופן סוחף מוביל לכך שאף על פי שאנחנו מודעים לקטסטרופה ויודעים שמדובר במלחמה על ההישרדות שלנו, אנחנו לא מרגישים אותה. המרחק בין המודעות לבין התחושה הוא מחסום, כי הוא מקשה עלינו להירתם לפעולה".

בספרו חוזר ספרן־פויר לסיפורו של לוחם המחתרת הפולנית יאן קארסקי. בשנת 1942, קארסקי, קתולי בן 28, שם לו כמטרה להביא את מעשי הזוועה הנאצים לידיעת מנהיגי העולם במערב. כדי לאסוף עובדות ועדויות הוא התחזה ליהודי, חדר פעמיים לגטו ורשה והסתנן למחנה השמדה. הוא נפגש עם מנהיגים יהודים ולוחמי מחתרת, שהשביעו אותו לחשוף לעיני העולם את המתרחש ולדרוש תגובה הולמת. לאחר מסע תלאות מפרך הצליח להגיע ללונדון, נפגש עם אנתוני אידן שסרב להפגיש אותו עם צ׳רצ׳יל, וב-1943 המשיך לארה״ב. הוא נפגש עם הנשיא רוזוולט, ועם מנהיגים יהודים, ביניהם פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון, שנחשב מהמאורות המשפטים הגדולים של זמנו, ושהיה ידיד קרוב של הנשיא. לאחר שקארסקי פרס בפניו את העובדות על פינוי גטו ורשה ועל ההשמדה במחנות הריכוז וענה לשאלותיו הספציפיות, כגון גובה החומה המפרידה בין הגטו לעיר, אמר לו פרנקפורטר ״אני נאלץ לומר שאני לא מסוגל להאמין למה שסיפרת לי.״ ולתהיית הנוכחים הסביר: ״לא אמרתי שהצעיר הזה משקר, אמרתי שאני לא יכול להאמין לו. מוחי, לבי, עשויים בצורה כזאת שאיני יכול לקבל את זה״.

כדי לעזור לנו לגמוא את המרחק בין "לדעת" לבין "להרגיש" אתה מזכיר את חוסר האמון, בזמן אמת, בנכונות הדיווחים על שואת העם היהודי, ומתעכב על המפגש בין קארסקי לבין פרנקפורטר. מה אתה מבקש לקחת מהמפגש ההוא לימינו אנו?

"תגובת פרנקפורטר הידהדה לי את תגובתי שלי למשבר האקלים, את המגבלות הרגשיות שלי שמונעות ממני לתפוס את הקטסטרופה. פרנקפורטר ידע שקארסקי דובר אמת, הוא לא הטיל ספק בסיפורו שהגרמנים משמידים באופן שיטתי את יהודי אירופה, אלא שהוא לא היה מסוגל להאמין לזה. הוא אמר לקארסקי 'מוחי ולבי עשויים בצורה כזאת שאיני יכול לקבל את זה'. הוא הציב בפנינו מראה. ניבטת ממנה תמונה של אנשים משכילים, מודעים, בעלי כוונות טובות, שלא מסוגלים להאמין למה שהם יודעים. זה המקום שבו אנו נמצאים. המדענים הם המקבילה של קארסקי בימינו, הם השליחים והם מציגים לפנינו את האמת ומבקשים מאיתנו לפעול על פיה. אף אדם שפוי לא חושב שהמדענים משקרים, משבר האקלים הוא עובדה מדעית מוצקה, אנו מסכימים עם המציאות העובדתית אבל מסרבים להאמין לה".

שנה לפני שקארסקי יצא מפולין לדווח לעולם על ההשמדה, עזבה סבתו של פויר, שהיתה אז כבת 20, את בית משפחתה בפולין, ימים ספורים לפני שהנאצים נכנסו לכפר. היא ידעה בדיוק, הוא כותב, מה שידעו כל האחרים — שהנאצים מתקדמים מזרחה לתוך פולין הכבושה ושהם עומדים להגיע לכפר. אולם היא היתה היחידה ממשפחתה שהמשמעות חילחלה אליה והיתה היחידה שעזבה. אלה שנשארו לא היו פחות אמיצים או נבונים, כותב פויר, הם רק לא האמינו שהעתיד יהיה כה שונה ממה שהכירו. "את האמונה אי אפשר לעורר ואי אפשר לאלף מישהו להאמין", מצטט פויר מדברי ההקדמה של קלוד לנצמן לסרטו "דוח קארסקי". "מהו ידע? מה יכולה אינפורמציה על זוועה, כזאת שממש לא נשמעה כמותה, לומר למוח האנושי, שאינו מוכן לקלוט זאת מפני שהיא נוגעת לפשע שאין לו תקדים בתולדות האנושות?"

הטרגדיה שלנו, על פי פויר, היא שמצד אחד כדי לפעול אנו צריכים להאמין, ומצד שני אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמתין לרגש, לנרטיב, שיצליח להניע אותנו. מבחינה פסיכולוגית אנחנו נוטים להגיב למיידי והדחוף, ואדישים לאיום שנמצא בריחוק מאיתנו. המוח שלנו מתקשה לדמיין את עצמנו בעתיד, ולתכנן את עצמנו לעתיד שכזה. לכן, השאלה שיש להתמודד עמה היא: האם אנחנו מסוגלים בכלל להאמין למה שהמדענים אומרים לנו? אולי עלינו להביא בחשבון שמגבלות רגשיות מונעות מאיתנו להאמין, ולכן לא נצליח לגייס את הרגשות שיהפכו את משבר כדור הארץ לאישי ולרגשי עבורנו.

הספר אנחנו האקלים

אז מה עושים?

"יכול להיות שנמצא בסוף דרך לדבר על זה בצורה שתחבר אותנו רגשית, אני לא בטוח", אומר ספרן־פויר, "גרטה תונברג מאוד מעניינת משום שאופן הדיבור שלה גרם לאנשים לחוות את הדברים בדרכים חדשות. היא המספרת הטובה ביותר שיש לנו, היא התקווה. אבל יכול להיות שאנחנו שמים משקל יתר על מה שאנחנו מרגישים, ובעצם מה שאנו צריכים לשים עליו דגש זה מה שאנחנו עושים. היהדות חכמה מהבחינה הזאת — הדגש בה אינו בהבנה או ברגש, אלא בעשייה. אתה מקיים את המצוות ודרך קיומן או שתבין או שלא, אבל לפחות תקיים אותן. השינוי שאנחנו צריכים לעשות הוא לא להמתין לרגש או לאמונה כדי לפעול".

בספר אתה בא חשבון גם עם עצמך, ובעצם טוען שגם אתה מכחיש אקלים. מה כוונתך?

"אנחנו נוטים לחשוב שהבעיה היא בכך שמחצית מהעולם מכחיש את המדע, ושאם הם יפסיקו להיות כה בורים נוכל סופסוף לפתור את הבעיה. אבל האמת היא אחרת. מכחישי המדע, שהטילו ספק בהתחממות אקלימית, הולכים ונמוגים מהשיח. רק 14% מהאמריקאים מכחישים את שינוי האקלים. טראמפ אמנם אומר שהוא מכחיש, אבל לתחושתי הוא אינו מכחיש, אלא חושב שעמדה כזו משרתת אותו פוליטית. אבל למי אכפת מה הוא חושב? המצב כיום הוא שהרוב המוחלט מכבד את ממצאי המדענים. אולם לקבל את נכונות המדע זה לא מספיק. כי כדי לפעול אנחנו חייבים שהנושא יחבוט לנו כאגרוף בבטן, שיהפוך להיות אישי עבורנו, ואז נרגיש שפגיעה בכדור הארץ היא פגיעה בנו. הבעיה שאני רואה היא באנשים כמוני. אני מקבל את נכונות המדע ואפילו נהנה לדבר באכפתיות על הנושא. אולם בתגובה שלי, באי־הרצון שלי לשנות את ההרגלים שלי, יש משהו מאכזב, מביך ואפילו מביש. אני מסתיר את האמת מאחורי רטוריקה. אני יודע לומר דברים שיישמעו טוב ויגרמו לי ולאחרים להרגיש טוב, אבל אני יודע שזה שקר, שמשבר כדור הארץ לא נוגע בי. הקושי הגדול עבורי בכתיבת הספר היה בדיוק זה, התמודדות עם המרחק בין מה שאני אומר לבין מה שאני מרגיש. ההתנהגות שלי מראה שאני לא מתנהג שונה מכל מכחיש אקלים ממוצע. הרי מה שיקבע הוא לא מה אני חושב על הנושא, אלא מה אני עושה. ארבעת הדברים בעלי השפעה שהפרט יכול לעשות, לבד מלהצביע ולהפגין, הם: לעבור לתפריט מבוסס על הצומח, להפחית טיסות, להפחית נהיגה ולהוליד פחות ילדים. אנחנו כועסים על הנשיא טראמפ שמכחיש את המדע בשלל ציוצים, אבל אנחנו צריכים בעצם לכעוס על עצמנו. אנחנו יודעים שהעתיד דורש מאיתנו יותר ממה שאנחנו נותנים".

יש שני נרטיבים שמתחרים כרגע על בכורה ותשומת לב. האחד הוא פוליטי, שקורא לשינוי סיסטמי ומתמקד בכשלי השיטה הקיימת. והשני הוא האישי, הבחירה היומיומית שאנו עושים בחיינו, שהיא מוקד ספרך. ישנה טענה שהתמקדות באישי מסיטה את האחריות מהשחקנים הכבדים ומהשינוי המערכתי שצריך להתבצע, אל האדם הבודד, ושהאחריות אינה יכולה להתחלק שווה בשווה, כי המרחב שבו חי ופועל היחיד נוצר ועוצב בידי אינטרס תאגידי. מה דעתך?

"אומר בחדות, שני הערוצים, האישי והפוליטי, אינם נפרדים זה מזה. הם מפרים זה את זה, ושינוי צריך להתחולל בשניהם. אנו לא פוטרים מאחריות פוליטיקאים או אנשי עסקים ולא מוותרים על שינוי מבני. ועדיין, נרקיסיסטי לחשוב שהבחירות האישיות שלנו כפרטים לא משפיעות. אנו זקוקים למאמץ קולקטיבי, להשתתפות של כולם. מהפכות מורכבות מפרטים ומונהגות על ידם. אדם שיחליט לעבור לתזונה מבוססת צומח לא ישנה את העולם, אבל עוד ועוד החלטות מצפוניות ייצרו מאסה קריטית שכן תשנה. אנחנו לא יכולים להימלט מזה, לתזונה שלנו יש השפעה משמעותית על הסביבה. זמן רב נמנענו מלדבר על כך, אולי בגלל שזה מעורר בנו, הלא־טבעונים, התנגדות רבה. אבל אין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים להתעסק רק בשינוי שאחרים צריכים לעשות. אנו צריכים להסתכל על ההרגלים האישיים שלנו, במיוחד אלה שיש להם השפעה רבה. שינוי חברתי נגרם מתגובות שרשרת רבות המתרחשות בו בזמן, ודווקא האימפוטנטיות של היחיד מחייבת את המאמץ הקולקטיבי של כולנו. הבחירות שלנו והמעשים שאנחנו עושים או לא עושים יכולים להיות חלק מהבעיה או חלק מהפתרון. אנחנו בצומת היסטורי שבו נדרש מאמץ משותף לשינוי גם של האדם היחיד. בחירה יומיומית לשנות את הארוחות שלנו ולעבור באופן קולקטיבי לתזונה המבוססת על הצומח, היא בחירה שדורשת התמודדות אבל היא לא מסובכת. זו ההזדמנות הכי פשוטה שלנו להשפיע — חקלאות בעלי חיים היא הגורם העיקרי לפליטת מתאן ותחמוצות חנקן, שהם גזי חממה עוצמתיים. זה לא דורש מאיתנו שינויי תשתית, אלא רק החלטה. יעזור לנו לקבל אותה אם נתפוס מה עומד לפנינו. וברגע זה אנחנו מבינים שכנראה לא נצליח להציל את שוניות האלמוגים בעולם, גם לא את יערות האמזונס וכנראה גם לא את ערי החוף שלנו, ומאות מיליונים יהפכו לפליטי אקלים. עידן קריסת האקלים הוא גם קריסה חברתית, והאתגר הדחוף שלנו הוא להציל כמה שאפשר. חמלה אקולוגית היא סך כל הבחירות שאנחנו מקבלים מדי יום, כל יום. אנחנו צריכים להסכים כקולקטיב לחיות חיים אתיים, לשים לעצמנו מגבלות כדי שנוכל לחלוק את מה שיישאר".

מה דעתך על הטענה כי זה מאוחר מדי והשינוי הנדרש מאיתנו גדול מדי ומהיר מדי, ולכן לא יוכל להתרחש?

"הבעיה שלפנינו אדירה, קשה להגזים בעוצמתה או בדחיפותה, אבל תקדימים היסטוריים מעידים כי גם כפרט וגם כקולקטיב, אנחנו יודעים לפעול ולעשות את הבלתי־אפשרי במצבי קיצון. שיתוף הפעולה הקולקטיבי של העורף האמריקאי במלחמת העולם השנייה, הראה את גודל המאמץ וההקרבה שאזרחים היו מוכנים לקחת על עצמם לטובת מלחמה שהתנהלה הרחק מהם. אף על פי ששום סכנה מיידית לא נשקפה להם, הם הסכימו להאפלה, לקיצוב מוצרי מזון בסיסיים ודלק, לפיקוח מחירים, להגבלת מהירות הנסיעה, להעלאת מס הכנסה ל–94% ולהסבת משק הייצור לטובת המאמץ המלחמתי. כשאנו עומדים מול האתגר העצום שמציב משבר האקלים, כדאי לנו להזכיר לעצמנו שאיננו חסרי אונים ואנו נוטים להפחית מיכולתנו. הדיאלוג שלנו צריך להיות ברור לגבי ממדי הבעיה ובהילותה, אבל אנחנו צריכים לשים לב שהשיח יהיה מזמין לפעולה ולא מרתיע. כריסטיאנה פיגרס, שעמדה בראש ועדת המסגרת של האו"ם לשינוי אקלים, הסבה את תשומת לבי לכך שהעמדת יעד להפחתת 60% מגזי החממה בתוך עשר שנים, שהוא היעד הנדרש מאיתנו, נחווה כבלתי־אפשרי. אבל אם נציב יעד הפחתה של 6% בשנה, שצריך להתרחש בכל שנה בעשור הקרוב, זה יישמע לנו לפתע אפשרי. מצבים חסרי תקווה הם דווקא אלה שמייצרים מעשים מלאי תקווה".

תגובה שכיחה לנושא האקלים אומרת שאם הבעיה כה רצינית, טובי המוחות ימצאו טכנולוגיה לפתור אותה, מה התגובה שלך לאופטימיזם טכנולוגי?

"טיפוח אמונה שמתישהו מישהו ימציא טכנולוגיה נִסית שתציל אותנו, חושף עצלות וחוסר מוכנות להקריב דבר. אופטימיזם טכנולוגי מעיד יותר מכל על אי רצון שלנו לשנות את אורח החיים שלנו. אנו מתפתים לעונג בטווח הקצר על פני הישרדות בטווח הארוך. בנוסף, אלה ששמים את מבטחם בטכנולוגיה לא אומרים באותה נשימה כי הם מוכנים להעלות את המס שהם משלמים כדי להזרים כסף למחקר מדעי. האמירה שפתרון טכנולוגי יגיע בעתיד היא אחת ממיליון דרכים לומר אני לא רוצה לחשוב על זה. יתר על כן, זו גם אמירה מסוכנת כי היא מזמינה פתרונות שהם לא פחות מפחידים מאשר הבעיה עצמה. הנדסת אקלים היא הזמנה פתוחה לפרנקשטיין להגיע".

אנחנו ברגע קריטי שבו עלינו להרחיב את המודעות והאמונה במשבר האקלים לחברה כולה, ואתה מציע לנו לשים לב לשיח שלנו.

"אנחנו רוצים לשנות את המערכת, ליצור מהפך אמיתי, ולעשות את זה עכשיו, לא בעוד עשר, או עשרים שנה. לשיח שלנו יש נטייה להקצין ולהפוך לשיח על זהויות ולא על בחירות. שיח על זהויות מרחיק, ולא מזמין, ומעמיד סטנדרטים פרפקציוניסטיים. כדאי לנו להתרחק מהקצוות ומשיח הזהויות. עלינו להביא בחשבון שאנחנו בני אדם ולא רובוטים מוסריים, ולא ניתן לגזור עלינו בן לילה להפוך לטבעונים ולהפסיק לטוס. את השיח הקיצוני, הבינארי והמרחיק יש להחליף בשיח לא ביקורתי. במקום להתמקד בזהויות, יש לטפח דיבור על המאבקים הפנימיים ועל הבחירות שלנו. שיח שהדגש שלו הוא על המאמץ שאני עושה לצמצם את המרחק בין מי שאני לבין מי שאני רוצה להיות. עלינו לחלוק מאבקים במקום הישגים. במקום להאשים, לבחור לשבח על התקדמות. שווה לזכור כי לכל אחד מאיתנו יש מאבקים.

"זה רגע יום הדין שלנו, שיגלה מי אנחנו באמת. החלטותינו יכריעו לא רק איך הדורות הבאים ישפטו אותנו, אלא אם הם יהיו כאן בכלל כדי להעריך אותנו. אני מתרגש לדמיין שנצליח לפתור את בעיית האקלים. אברהם יהושע השל כתב 'התפילות שלנו אולי לא יצילו אותנו, אבל הן יכולות להפוך אותנו לראויים להצלה', ואני אומר שאני לא יודע אם נצליח, אבל המאמץ שלנו לעשות את זה יהפוך אותנו לראויים יותר להצלה. פעולה קולקטיבית תשנה אותנו והתהליך יכול להיות הדבר הטוב ביותר שקרה לנו". 

קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support