באחרונה התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר מדאיג: מתברר שבגני ילדים רבים ארגזי החול לא מתוחזקים, לא מכסים אותם בסוף היום, לא מחליפים את החול בתדירות הדרושה והתוצאה – חול מלוכלך ומגעיל.
אכן מדאיג.
אבל אותנו מדאיגה עוד יותר התגובה המתלהמת שעורר התחקיר: ראש עיר אחד הודיע שייצא "למהלך של פינוי החול ברחבי העיר והחלפתו בדשא סינטטי או משטחי גומי רכים בכ־380 גנים”, חברות כנסת הודיעו שייכנסו לעובי הקורה ויפעלו להכניס תחליפים אחרים והורים רבים דורשים פשוט להעיף את ארגז החול מהגן.
מה שנקרא חזקים על חלשים.
לעירייה או לרשות מקומית קל להדוף את אחריותה להחליף את החול כל שנה ולוודא שארגזי החול בגנים מכוסים כראוי בסוף היום. כמה קל, כשמנגד מי שיפסיד מהמהלך הם ילדים רכים, שלא יודעים לספר מה המשחק בחול תורם להם.
מנחי הרשת הירוקה עובדים כבר שנים במאות ואלפי גנים. הם יודעים, כמו גננות ותיקות רבות, שלמשחק בחול יש חשיבות ראשונה במעלה מבחינת התפתחות הילד. המשחק בחול מפתח מוטוריקה גסה ועדינה, מפתח את התחושתיות (חשוב, למשל, לילדים עם בעיות סנסוריות), מלמד ילדים קשר בין פעולה לתוצאה, מאפשר להם לגלות ולחקור את תכונות החומר (יבש, רטוב, נשפך).
  ארגז החול הוא כמובן מקום נפלא למשחקי דמיון ולאינטראקציות חברתיות, שהם כה חשובים בגיל הרך ובייחוד בעידן המסכים המנוכר שילדינו גדלים לתוכו.
ילדים נמשכים באופן טבעי לעולם הטבע. ואם נותנים להם זמן לשחק בחצר שופעת בצמחייה ובחומרים טבעיים כמו חול, מים ובוץ – הם נהנים עד השמיים. חיפוי החצר בדשא סינתטי או משטח גומי לא רק שייגזול מהם מגוון אדיר של אפשרויות משחק ויגביל את תעופת הדמיון – הוא גם יחשוף אותם לחומרים מסוכנים.
המשטחים המלאכותיים עשויים לרוב מפלסטיק או מצמיגים. בשמש הם מתחממים מאוד, עד כדי כך שאי אפשר לגעת בהם, ומדיפים ריחות תעשייתיים. עם הזמן המשטחים הללו צוברים אבק ולכלוך, הם מתקשים, נשחקים ומתפוררים (ואת הפירורים הקטנים האלה שואפים כמובן הילדים). כדי למנוע זאת, יש לתחזקם בתכיפות גבוהה ולבצע תיקונים יקרים (לידיעת הרשויות שמחפשות איפה לחסוך).
אז לפני שממהרים לכסות כל חלקה טובה בגני הילדים בחומרים שמקורם בתעשיית הפלסטיק, חומרים שהשפעתם הבריאותית על ילדנו הרכים טרם נחקרה – בואו נעצור רגע לחשוב האם אפשר לקחת אחריות כדי לאפשר לילדינו חוויה גופנית, נפשית ורגשית של שלווה, דמיון וחיבור לטבע.