"כאמא לארבעה, אני תמיד שמה את עצמי במקום ההורים ושואלת: אם הגננת הייתה שולחת לילדיי משימות – האם הייתי מצליחה לעשות אותן לנוכח העומס בבית? והתשובה היא לא”, מסבירה ענבל את הרציול מאחורי הערכה שהכינה. "אבל אם מקבלים את כל המרכיבים, כלומר את כל הערכה כמעט מוגמרת, להורים זה פשוט יותר וגם משאיר לילד את החוויה. לכן לדוגמה התחלתי להשחיל את המובייל, כדי לגרות אצל הילד את הרצון לעשייה”.
בשנים האחרונות חוקרת ענבל את גישת החינוך האנתרופוסופית, שבה עוסקים הרבה במלאכות יד ומתעמקים בכל מלאכה ומשימה על פני תקופות ארוכות יחסית. לדבריה, העשייה הממושכת הזו משמעותית מאוד עבור הילדים, ומפתחת בהם סבלנות והתמסרות לעשייה.

"בימינו, שהכל מאוד מהיר ואינסטנט, יש חשיבות גדולה לעבודה שדורשת קצב אחר, הרבה סבלנות וחוויה של משהו, שאני משקיע בו לאורך זמן. הילדים לא מסיימים את המטלה ביום אחד. אלמנט ההמתנה חשוב. יש ילדים שמתחילים לתפור ומתעייפים, וממשיכים ביום אחר. לכן אנחנו פורשים את המשימות על פני שבועיים כדי לתת לילד אפשרות לעצור. אני אפילו שואפת לשם. הילד מפתח קשר רגשי עמוק לדבר שהוא יצר, וכשהוא לוקח אותה הביתה – הוא מלא בגאווה”.