פעם ראשונה באתר? צור חשבון

חזרה
  • עברית

הירוקות שלנו בקניה

תאריך פרסום: 09/03/2017

משלחת של "הרשת הירוקה" נסעה בקיץ לכפר קטן בקניה, והעבירה שם השתלמות אינטנסיבית בחינוך לקיימות. רוב הזמן לא היה שם חשמל. מים חמים? הצחקתן אותן. אפילו מי השתייה היו מלוחים. ולמרות זאת הן יצרו, בנו, עוררו מחשבה והתלהבות וטמנו זרעים של חינוך אחר

איך מצאו את עצמן עינב מאור ומיכל לוי פרץ, מנחות הרשת הירוקה, בכפר קטן בלבה של קניה בלי חשמל (כמעט), בלי מי שתייה ראויים ובלי קליטה – כשהן מכינות בקדחתנות תכנית להשתלמות בחינוך לקיימות לקבוצה של 30 מורות ומורים?

זה התחיל לפני כשנתיים או שלוש, במסגרת הפעילות עם מרכז עפרי. המרכז הוקם על ידי מש"ב, הסוכנות הישראלית לסיוע ולשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ, והוא מכשיר אלפי משתלמים ממדינות מתפתחות בתחומי החינוך השונים. במהלך אחד הסמינרים נוצר קשר בין מנחות הרשת הירוקה לבין גולדה סוואלה איודו (Golda Sawala Ayodo), יזמית קהילתית מקניה, שסיפרה להן על הקרן שיזמה למען נערות צעירות, The Golden Girls Foundation.

ההשתלמות הסתיימה, גולדה חזרה לקניה, אבל הקשר שנוצר לא נותק. צוות הרשת הירוקה שלח בקביעות תרומות של צעצועים וספרים למרכז שהקימה. לפני כחצי שנה סיפרה להן גולדה כי הקימה בכפר מסוגו (Masogo) גן ילדים, שמתעתד להפוך לבית ספר "צומח" והמבוסס על חינוך מקיים ומכבד את הסביבה. היא ביקשה רעיונות איך להפעיל את הגן והילדים.

התחלנו לחשוב על רעיונות", מספרת חגית גפן, מנהלת הרשת הירוקה. "ואז אמרנו, למה בעצם לא לשלוח לשם מישהו מהרשת שיכשיר את הצוות של גולדה בחינוך לקיימות? הרי זו בדיוק ההתמחות שלנו, להקים גני ילדים מקיימים ולהכשיר צוותי גננות. מפה לשם גירדנו תקציב – והנסיעה יצאה לפועל”.

מיכל יוצאת לטיול עם בית הספר במסוגו

למה הבנות לא מצטיינות?

וכך, ביום מהביל של יולי, נחתו עינב ומיכל בקניה. "גולדה פגשה אותנו בשדה התעופה, הביאה אותנו לגסט האוס ואמרה: תהנו מהמים החמים כל עוד יש”, מספרת עינב. "בארוחת הערב היא הפילה עלינו את הבשורה: היא ארגנה קבוצה של אנשי חינוך ואנחנו אמורות להעביר להם השתלמות בחינוך לקיימות במשך 5 ימים מלאים. היו לנו יומיים להתארגן".

גולדה סוואלה איודו נולדה בעיר קיסומו, לחוף ימת ויקטוריה. שמה לא מקרי, הוריה שהו בצעירותם בישראל כשליחי ממשלת קניה, התרשמו עמוקות מראש הממשלה גולדה מאיר וקראו לבת שנולדה להם על שמה. כיום היא מרצה באוניברסיטת ניירובי. בעלה של גולדה, בן, הוא יליד הכפר מסוגו, שעד היום אין בו חשמל ומים זורמים. בניגוד לילדים אחרים בכפר, בן זכה לקבל חינוך טוב והמשיך ללימודים באוניברסיטה.

בשנת 2010 הוזמנו בן וגולדה אל הכפר מסוגו כדי להעניק פרסי הצטיינות לתלמידי התיכון. כל המצטיינים היו בנים וגולדה החלה לחקור מה קרה לבנות, מדוע הן לא מצטיינות. היא גילתה כי לקראת התיכון מתחילות התלמידות לנשור מהלימודים. גם מי שכן המשיכה ללמוד, לא הגיעה באופן סדיר. הסיבות לכך מגוונות: הבנות נדרשו לעזור הרבה בבית, לא היה להן כסף לרכוש סט חדש של תלבושת אחידה, הן לא יכלו להרשות לעצמן לקנות מוצרי היגיינה והתביישו להגיע לביה"ס בזמן המחזור החודשי וכמובן, המורים נתנו יחס טוב יותר לבנים.

גולדה החליטה להיכנס לעובי הקורה. היא רכשה תלבושת אחידה ומוצרי היגיינה לנערות שהיו בגיל תיכון, דיברה עם ההורים ועם המורים – וכעבור שנה היו גם נערות ברשימת המצטיינים. ולא רק זאת, מספר הנערות שנרשמו לבית הספר הזה גדל משמעותית.

גולדה החליטה להרחיב את הפרויקט והיום הוא פועל בכ-100 בתי ספר. בכפר מסוגו עצמו היא בחרה נשים עם רוח יזמית והפכה אותן למעין "מנטוריות". הן מגיעות לבתי הספר בשעות אחר הצהריים, מעבירות שיעורים לבנות בלבד ומשמשות להן אוזן קשבת. נשים אלה גם משמשות כ”בוררות” בסכסוכים שונים בכפר. גולדה גם דאגה להן להעצמה כלכלית: היא לימדה אותן להכין שטיחים למכירה והשיגה 300 מנורות סולאריות שהן משכירות. לפי המודל שלה, המערכת שהוקמה בכפר מתפקדת בצורה עצמאית.

מיכל מדריכה את המורים בהכנת משחקים

 כל בוקר נפתח בתפילה וריקודים

אחרי שגולדה ביקרה בישראל ועברה את ההשתלמות במרכז עפרי החל להתבשל אצלה הרעיון להקים גם בית ספר. בקניה הילדים מתחילים ללכת לבית ספר בגיל 3. בית הספר הוא לרוב פחון חסר חלונות, עם ספסלים ושולחנות עץ, והילדים הקטנים יושבים שם משבע בבוקר עד שש בערב ומשננים, עם הפסקת צהריים שבה הם חוזרים הביתה לאכול. גולדה רצתה לבנות משהו אחר.

"ביום הראשון שלנו בכפר מנהלת המרכז לקחה אותנו לשני בתי ספר רגילים, כדי להתרשם”, מספרות מיכל ועינב. “ראינו כיתות שבהן יושבים 60 ילדים עם לוח וגיר וזהו”. בית הספר של גולדה, שהוא בית ספר פרטי, נראה כבר אחרת. "הקירות צבעוניים, יש ציורים, דשאנכנסנו לשם בהתלהבות גדולה”, מספרת מיכל.

למחרת התחילה ההשתלמות שלנו בחינוך לקיימות. כל יום נפתח בתפילה, שירים וריקודים. בהתחלה הזמנו אותם לחלום, לחשוב על דברים שמעכבים אותם, שלחנו אותם לעשות משימות שונות בזוגות”.

"ניסינו להבין איפה החוסרים שלהם וזה היה קשה כי המציאות שם היא בעיקר של 'אין'. אין דברים, אין משאבים. אנחנו ניסינו להחזיר כל הזמן את הפוקוס למה שיש, להסתכלות על המשאבים המקומיים ושימוש במעוף, יוזמה ויצירתיות כדי לגוון את שיטות החינוך ולהכניס אלמנטים משחקיים לתהליכי הלמידה הדידקטיים מאוד הנהוגים שם. הסתובבנו בכפר ואספנו זבל, ביקשנו שהם יביאו חפצים, ולמחרת עשינו איתם סדנאות כמו בניית משחקי חשיבה מחומרים בשימוש חוזר וכד'. לדוגמה, כשעסקנו בשימוש חוזר ובהקמת גינה השתדלנו להתמקד בדברים שהם יכולים למצוא מסביב, עם כמה שפחות השקעה כספית, כמו אוהל משחק לחצר, עשוי מעצים ועשב קלוע בטכניקה המקומית של בניית הגגות. היה חשוב לנו להבהיר עד כמה הכל נגיש וגם מעורר השראה.

"באחד הימים יצאנו לטיול בחוץ עם המורים והילדים. עשינו את זה ממש פשוט: לחפש צבע אדום, לאסוף חמישה עלים, מצאנו חרגול, השווינו את הגובה שלנו עם הגובה של קני הסוכר. כששאלנו בסוף את המורים מה הם לקחו מהיום הזה, הם ענו: שאפשר לצאת לטיול! עצם הטיול היה חידוש. וזאת, למרות ששטח בית הספר גדול מאוד והם בקלות יכולים היו לצאת לטיול בתוכו.

במקום שינון, משחק. עינב בכיתה

נהייה "באזז" בכפר

"בשבת עבדנו בבית הספר עצמו. יחד עם מרטין המנהל וג'מילה אחת המורות, בנינו מתקני חצר מצמיגים, ארגז חול, נדנדה ואוהל. תכננו והקמנו יחד עם המורים פינות שונות בכיתות הלימוד: פינת מוסיקה, ופינת משפחה ופינה לחשבון ולמדעים ופינה לשפה.

"פתאום הופיעו בחצר חצי מילדי הכפר. איכשהו צץ פתאום כדור, והם התחילו לשחק כדורגל, להשתולל על הנדנדות, לקפוץ על הצמיגים. אנשים באו לראות מה קורה. נהיה 'באזז' שבבית הספר עושים דברים מעניינים. הייתה הרגשה מאוד מדליקה שקורה פה שינוי. וזה בעצם הרעיון המוצהר של גולדה: ליצור בבית הספר שלה מקום, שייגרה ויעודד את אנשי הכפר לעשות שינוי – אבל בצורה נגישה ואפשרית”.

"הצענו להם כמה שיטות להתמודד עם בעיית מי ההשקייה. המים בכפר מגיעים מבארות והם מלוחים. בנוסף, בעונה היבשה אין איך להשקות את גינות הירק. ומכיוון שיש להם המון טל כל השנה, לימדנו אותם בהשתלמות לעשות 'קציר טל': יוצרים גומה עמוקה סביב עץ או צמח. מחפים את כולה באבנים. בגלל שיש גומה כל הטל שנאסף על האבנים נוזל אל הצמח. כשהגענו למחרת לבית הספר סביב כל העצים כבר היו קונוסים ואבנים

"בנוסף לימדנו אותם להכין ערוגה ספירלית ובתוכה שתלנו כד חימר גדול. הרעיון הוא שהכד טמון באדמה, ממלאים אותו במים שמפעפעים החוצה ומשקים את הצמחים שבערוגה. את הכד עצמו הכינה קדרית שגרה ליד בית הספר. כלומר זה גם מחזק את הכלכלה המקומית וגם יכול להיות פיתרון מעולה לבעיית המים בעונה היבשה”.

"במסוגו עבדנו מאוד קשה כל היום”, מספרת עינב. "מסיבות בטיחותיות התבקשנו לחזור למתחם שבו ישנו עד השעה 6 בערב, אז מתחיל להחשיך והמתחם נסגר על מנעול ובריח".

מיכל: “אחרי שחזרנו ארצה, ראינו בפייסבוק פוסט על קיטנה לבנות שהם עשו בקיץ וראינו עד כמה הם יישמו את מה שלמדו בהשתלמות: הם הכינו עבודות עם עלים, קערות מנייר ועוד. זה חימם את הלב”.

ומה בעתיד? הקשר עם גולדה נמשך והחלום של "הרשת הירוקה" הוא להוציא לשם משלחת נוספת, שתרחיב את העבודה עם כלל המורים בכפר מסוגו ותנחיל להם עקרונות וכישורים של חינוך מקיים, ואמונה ביכולתם לחולל שינוי.

עינב והמורים בונים ערוגה ספיראלית

עוד תמונות מהמסע לקניה יש כאן

קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support